ישבנו על הכורסאות הישנות בקליניקה החדשה שלך. החלל הזה רך ומכיל כמוך; כמה מזל יש לי.

ישבנו שם כשראית את האמת; בשקט, לאט. תווי הפנים שלך נמלאו הבעה והערת הערות פה ושם. עניתי בחיוך.

משהו השתנה בך אז. התעקלת ועיכלת רגע.

"כפי שאת מתמסרת אליו, הוא מתמסר אלייך."

וזהו. זה הכל. זה כל מה שקיוויתי להעביר לך.

קשה היה לי לדעת מה הסתרת מפניי, ומעולם לא הייתי זהירה כל כך. לא הרגשתי צורך. אבל הייתי צריכה להרגיש.

הייתי יציבה כמו עלה ואתה היית יציב כמו מים, החזקת ולא החזקת אותי,

אבל לא יכולתי לעמוד בפניך, היה בך משהו, אהבה עזה כלפיי. אם כי אני לא חושבת שהתכוונת באמת.

ליווית לא ליווית, היית-לא-היית, והשארת אותי לדמם.

טעמתי אותך פעם.

ככל שיכולתי, עד הסוף,

לא ויתרת לי לרגע.

התבוננתי בך וראיתי את ההשתקפות

של הפחדים הכי עמוקים שלי. שחלילה לא ארפה,

שלא אניח לך, שלא אעצור,

וראיתי גם תשוקה פראית ורצון כזה 

וכל כך הרבה גאווה,

שהרי בנקודות כאלה מתפכחים.

אני מתקשה להירדם בלילה ומתגעגעת לדברים קטנים שמעולם לא חוויתי:

לישון ליד הרגליים שלך, 

לנשק אותן בבוקר, 

להסתכל לך עמוק בעיניים ולהגיד "בוקר טוב" ו"תודה" כשתלטף את ראשי.

אני מתגעגעת לתודות הללו ולענווה שהן מביאות איתן;

כמה פשטות יש בהן, כמה נכונות הן.

כמה מאושרת אני כשאני מסבה לך גאווה.